מחלת פיק (pick disease) הינה מחלה אשר אינה מוכרת לרבים עקב נדירותה. זוהי מחלה בעלת מרכיב תורשתי, כך שהמטופלים מספרים על היכרותם עם המחלה ותסמיניה. המחלה עצמה פוגעת באונות המוח הקדמיות והצידיות, ופוגעת בתפקודים קוגניטיביים, כישורי שפה, ניווט, זיכרון ודמנציה.
באופן דומה למחלת אלצהיימר, החולים במחלת פיק, אשר הינם מבוגרים בעיקרם, חייבים תמיכה ועזרה בפעילות היומיומית והם נעשים תלויים יותר ויותר במהלך התפתחות המחלה. למעשה, מחלות אלו שונות זו מזו במידת הפגיעה, כאשר במחלת פיק הפגיעה הינה מקומית וספציפית יותר, ובמחלות דמנטיות כמו אלצהיימר, הפגיעה הינה כללית יותר.
המחלה מתפרצת בגילאים צעירים יחסית, בממוצע בגיל 50-60 שנה. התסמינים הראשונים אשר בולטים לעין, ובדרך כלל מהווים סימן עבור המשפחה הקרובה, הם שינויים אישיותיים של המטופל, שינויי מצבי רוח (כמו דיכאון, רגישות ואף אלימות לא מוסברת), ושינויים קוגניטיביים אשר יתבטאו בחוסר הבנה, חוסר יכולת לדבר, חוסר הקשבה וחוסר קריאת סיטואציות חברתיות. המחלה נחשבת לפחות כרונית ממחלות דמנטיות אחרות, כדוגמת אלצהיימר, מכיוון שההידרדרות הינה מהירה יותר ממחלות אלו.
שכיחות ותסמינים
מחלת פיק היא נדירה יחסית, וההערכה הסטטיסטית מדברת על שכיחות של 10% מכלל המקרים של מקרי דמנציה בקרב אנשי גיל הזהב, אולם היא פוגעת בכ-20% מכלל האוכלוסייה הצעירה יותר. כך היא עלולה להתפרץ בגילאים צעירים יותר, כאשר השכיחות בין נשים וגברים פחות או יותר שווה.
גורמי המחלה אינם ידועים די צורכם, אולם הסברה היא כי מחלה זו הינה תורשתית וגנטית ועל כן יש למפות את הגנים הפגומים אצל המטופלים. מחקרים שונים מנסים לבדוק ולחקור את התופעה על מנת להבין את המנגנון העומד בבסיסה.
תסמיני המחלה מאופיינים בכשלוש קבוצות הפוגעות במערכות וכישורים שונים: תסמינים התנהגותיים שיתבטאו בשינויי אישיות, חוסר בושה, אפתיה, חוסר יכולת לקרוא מצבים חברתיים, עד כדי אלימות. המטופלים יסבלו גם מתסמינים תקשורתיים אשר יתבטאו בהפרעות בדיבור ובשפה, אי זכירת מילים שימושיות, או חוסר יכולת להפיק דיבור רהוט ומובן. קבוצת התסמינים השלישית כוללת ירידה קוגניטיבית, אשר מתבטאת בחוסר הבנה, ירידה בזיכרון, קשיים בניווט וחוסר יכולת לפעול באופן עצמאי וחסר תלותיות. תסמינים אלו עשויים להופיע באופן נפרד זה מזה, או כקבוצת תסמינים משולבת. חומרת התסמינים עלולה להעיד על הידרדרות המחלה וחומרת השלב בו נמצא המטופל.
אבחון המחלה והטיפול המוצע בה
האבחון של המחלה, לרוב, לא ייעשה באמצעות בדיקות מעבדה או הדמיה פולשנית אחרת, אלא יסתמך על סיפורו של המטופל. במקרה ומתגלה סיפור משפחתי של קרובים מדרגה ראשונה (הורים או אחים), האבחון הינו קל יותר. עם זאת, מכיוון שעל פי רוב, התסמינים אשר יביע המטופל לא יהיו ספציפיים למחלה זו, על הרופא לשלול תהליכים או מחלות אחרות אשר עלולות להופיע עם תסמינים דומים, כמו למשל גידולים מוחיים או אלצהיימר ומחלות דמנטיות אחרות. האבחון, במקרה זה, אינו חשוב מבחינת טיפול ספציפי, מכיוון שאין בנמצא טיפול שכזה.
הטיפול המוצע במחלה זו יהיה תומך בעיקרו, כך שהוא ינסה להקל על תסמיני מצב הרוח הדיכאוני באמצעות תרופות אנטי דיכאוניות או פסיכיאטריות, או באופן דומה לאלצהיימר יינתן כנגד הפרשות כולין אסטראז. אולם על המטופל ועל בני משפחתו לדעת כי עליו להיות תחת השגחה באופן כרוני, כך שיהיו סביבו מטפלים במידה והוא לא יוכל לבצע פעילות יומיומיות. בדרך כלל, מרגע אבחון המחלה, תוחלת החיים עומדת על 4 עד 8 שנים, כאשר בשנים הראשונות ההידרדרות הינה איטית והולכת ונעשית מהירה יותר במהלך השנים.
