החיים הם ערך מקודש בתרבויות רבות. עולם בו עושים מאמצים עצומים ומשקיעים מיליארדים מידי שנה על מנת לפצח את קוד החיים: טיפולים במחלות, טיפולים מאריכי חיים, המלצות לחיים בריאים ועוד ועוד.אך לא פעם מתעוררת מחדש שאלה אתית, מוסרית ועמוקה ביותר- האם החיים עצמם מקודשים יותר ממה שקורה בחיים הללו?
ברוב מדינות העולם, החוק מגדיר את התשובה לכך. מי שעוזר לחולה סופני לסיים את חייו נחשב לרוצח. יוצאת הדופן לכך היא שוויץ, בה קיים חוק משנת 1941 שמאפשר לאנשים לעזור לאנשים אחרים להתאבד, מבלי שיחשבו לרוצחים או עוברי חוק. למעשה, התרה זו היא פרשנות של חוק הקובע שמי שעוזר לאחר להתאבד ממניעים אישיים יאסר למשך חמש שנים.
ארגון דיגניטאס
ארגון דיגניטאס הוא ארגון הדגל השוויצרי להתאבדויות, שהוקם ב1998 על ידי ד”ר מינלי. המרפאה של הארגון נמצאת ליד ציריך, ועוזרת בתשלום לחולים סופניים לסיים את חייהם באמצעות קוקטייל תרופות. התנאי לקבלת העזרה בביצוע ההתאבדות, היא שהחולה החליט להתאבד בעצמו, במחשבה צלולה, כפי שעליו להוכיח באמצעות חוות דעת פסיכיאטרית המעידה על כושר שיפוט תקין. הלקוחות הפוטנציאלים של הארגון הם אנשים הסובלים ממחלות סופניות חשוכות מרפא או ממחלות נפש קשות.
שאלות אתיות
כמובן שהתופעה של תיירות התאבדות מעלה שאלות אתיות רבות. הראשונה שבהן נוגעת לנושא הרווחים. למרות שדיגניטאס הוא ארגון ללא כוונות רווח, הרי שמקימיו ובעליו עושים רווח נאה מתיירות ההתאבדות (אי אפשר לקבל תשלום עבור הסיוע בהתאבדות עצמו, אך ניתן לגבות תשלום בעבור השהייה במרפאה, או עבור הסדרי הקבורה). כמובן שגם שוויץ עצמה מרוויחה מתיירות ההתאבדות, כאשר חולים ובני לוויתם מגיעים למדינה כתיירים, שוכרים חדרי מלון, אוכלים במסעדות וכו’.
מצד שני, באמנה האירופאית לזכויות האדם, מוגדרת הקביעה כי זכותו של אדם לקבוע מתי, איך והיכן ימות. ישנם חולים אשר אינם מסוגלים פיזית להרוג את עצמם, והם זקוקים לעזרה על מנת להתאבד. האם זכותם של אנשים אלה לבחור את הדרך בה ימותו אובדת?נקודה נוספת מתייחסת למקומם של הרופאים במשוואה. הרופאים, מצידם מחוייבים בשבועת הרופאים להעניק טיפול רפואי הולם לכל חולה, ועולה השאלה המשפטית והמוסרית האם מתן זריקת מוות נחשבת לטיפול הולם. כמו כן, עולה השאלה בתחום הפסיכיאטרי, עד כמה יכולה הערכה של צלילות וכושר שיפוט תקין להיות מהימנה, בעיקר במצבים של מחלות נפש.
