גירושין בגיל הזהב
במדינת ישראל, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 15-20% מהזוגות הנישאים מתגרשים בשלב זה או אחר של חייהם. עד לפני עשור או שניים, הגירושין היו נדירים יותר, וזוגות גרושים (ובעיקר ילדיהם) קיבלו יחס מיוחד (לטוב ולרע) מסביבתם. כיום, הגירושין נפוצים יותר ומקובלים, ולא אחת נשמעת האמירה שעדיף לכולם שתתרחש פרידה במקום להמשיך לחיות חיים משותפים ולא מאושרים.
בדרך כלל ההתייחסות לנושא הגירושין מתמקדת בזוגות צעירים יחסית, ללא ילדים או עם ילדים קטנים. התמקדות זו נובעת בעיקר משתי סיבות: ראשית, זוגות שהולכים להינשא וחוששים ש"גם להם זה יקרה", ולכן בוחנים את הסוגייה. שנית, גירושין של הורים לילדים צעירים, מערבים נושאים קשים וכואבים של דיני משמורת, יחסים בין ההורים והפגיעה הפוטנציאלית בילדים.
אך מסתבר, שלא רק זוגות צעירים מתגרשים. בשנים האחרונות הולכת וגוברת התופעה של גירושים בגיל הזהב, כלומר זוגות שעברו את גיל 65 ובוחרים "לפרק את החבילה" גם אחרי עשרות שנים של נישואים, לעיתים אפילו נישואים מאושרים.
גירושין בגיל הזהב – גורמים
- הקן המתרוקן: חיי הנישואים הנפוצים ביותר כוללים חיים משותפים והבאת ילדים לעולם. ילדים משנים את חיי הפרט ואת הזוגיות ודורשים התגייסות של ההורים למענם. החיים בתקופה זו סובבים את גידול הילדים- טיפול, השגחה, חוגים, עזרה בלימודים, תמיכה והתמודדות בגיל ההתבגרות, ליווי בזמן השירות הצבאי וכו'.
כאשר הילדים גדלים ועוזבים את הבית, יתכן שאף נישאים בעצמם ועסוקים בגידול ילדיהם שלהם, חוזרים הוריהם להיות זוג, כאשר אינם נדרשים לטפל באחרים ומתפנים לעצמם. בשלב זה, לעיתים, מגלים הקשישים שהזוגיות שלהם כבר התרוקנה מתוכנה וכל מה שהחזיק אותה היתה הדאגה לילדים. ללא התפקיד ההורי לא מוצאים בני הזוג עניין זה בזו ומתגרשים.
- הבדלי ציפיות: פעמים רבות לגברים ולנשים יש ציפיות שונות לגבי שנות הזהב שלהם. באופן כללי, מחקרים מראים שנשים (שבדרך כלל עסוקות במהלך השנים בשילוב של עבודה וטיפול בילדים ובמשק הבית) מתכננות תוכניות רבות לפנסיה, כמו ללמוד, ללכת לחוגים, לנסוע לטיולים ולעשות עוד דברים שחלמו עליהם במשך השנים, אך לא מצאו עבורם זמן.
לעומת זאת, גברים בדרך כלל נוטים לראות את שנות הפנסיה כהזדמנות למנוחה ועצירת המרדף (אחרי פרנסה, קידום והתפתחות מקצועית, למשל). כך נוצר דיסוננס בין בני הזוג, כאשר אחד רוצה לשאוב את החיים והשני רוצה לנוח. שוב, בני הזוג לא מוצאים עוד מכנה משותף ביניהם ומתגרשים.
- שחרור: לעיתים, המשבר הזוגי מתרחש שנים רבות לפני ההגעה לגיל הזהב, אך בני הזוג לא מתגרשים בשלב מוקדם יותר מסיבות שונות: כלכליות, אסטרטגיות ובעיקר- "כדי לא לפגוע בילדים". כאשר הילדים עוזבים את הבית, או כאשר יש שינוי בנסיבות החיים האחרות, מתעוררת פעמים רבות התחושה שעכשיו זה כבר בסדר, תחושה שמותר כבר לפרק את החבילה.
גירושין בגיל הזהב – השלכות
מזוגות מבוגרים שבוחרים להתגרש בדרך כלל נחסכות תחושות האשם ונקיפות המצפון המאפיינות זוגות צעירים המגדלים ילדים משותפים. הגירושים בדרך כלל מלווים, לפחות בהתחלה, בתחושה של שחרור וחופש. יחד עם זאת, במשך הזמן מתחזקת תחושת האובדן, שכן ככל שזוג חי במשותף שנים ארוכות יותר, כך קשה יותר להפריד בין מה "שלו" ומה "שלה": החברים המשותפים, המשפחות המורחבות וכו'.
על הזוג להתמודד עם פרידה מהרגלים ואורחות חיים של שנים רבות. בגיל מבוגר בדרך כלל קשה יותר לשנות את כל המסגרות החברתיות המוכרות, לרכוש חברים חדשים ולהתחיל הכל מחדש. לעיתים זה עלול לגרום לקשיש שהתגרש בגיל מאוחר תחושת בדידות ואפילו דיכאון.
אחד הנושאים המרכזיים הינו חלוקת הרכוש הנצבר במהלך שנות הנישואין הארוכות. במקים רבים קיימת דירת מגורים, רכוש נוסף, קרנות פנסיה, השקעות שונות. לכאורה נושא זה סבוך, אולם כאשר פונים להליך גישור לפני גירושין המגשר מפנה את הצצדיים לאקטואר אשר מחשב את שווי הרכוש ומאפשר חלוקה הוגנת שלו.
בנוסף, למרות שבגירושין בגיל מאוחר הצורך להתחשב בילדים פוחת, אין ענייני משמורת, מזונות והסדרי ראייה, אך בכל זאת קיימת השפעה על הילדים, גם אם הם כבר בוגרים ובעלי משפחות בעצמם. גם בגירושים בגיל מאוחר עשויות להתרחש מריבות בין בני הזוג, נסיון לסכסך בין הילדים לבין ההורה השני וקושי להיות ביחד גם כאשר מדובר בצרכי הילדים (למשל- להגיע ביחד לחתונת הבן). לכל אלה השפעה גדולה גם על החוויה של הילדים הבוגרים ותמיד מומלץ להגיע להסכמה באמצעות גישור גירושין או בהסכם משותף ולא להשקיע אנרגיה וכספים במאבק.